פגשתי את האקס המיתולוגית שלי

עכשיו פגשתי את האקס המיתולוגית שלי.

הייתי בן 19 וקצת כשפגשתי אותה בפעם הראשונה.
הייתי אז חייל צעיר, ראיתי את הבית רק אחת לכמה שבועות,
וכדי להוסיף חטא על פשע גם ההפלגות בצוללת
שעליה שירתתי לא איפשרו לי להתקשר אליה הרבה.
בילינו יחד כמה חודשים מאושרים,
שבמהלכם אני זוכר את עצמי עומד מעל מפות הניווט בעומק הים,
ומאבד את חוט המחשבה והנתיב על המפה בכל פעם מרוב חיוכים.

למה רק כמה חודשים?

אתם יודעים איך זה,
אתה אף פעם לא שם, היא כבר סטודנטית וחיה בפאזה אחרת.
זה היה מרגש, סוער, מדהים, וקצר…
מאז תמיד נשארה לי אליה פינה חמה בלב.
המשכתי הלאה כמובן,
מצאתי לי אישה אחרת (מוצלחת בהרבה, למקרה שאת קוראת)
ואיכשהו לא נתקלתי באקסית ההיא מאז.
שמעתי שהיא גרה בחו"ל כמה שנים,
אין לה פייסבוק,
ובאמת שלא חשבתי עליה המון זמן.

בשבוע שעבר העברתי את סדנת זינוק להצלחה,
ובמשך 3 ימי הסדנה שכרתי דירה בת"א.
בערב האחרון נכנסתי לסופרמרקט בצפון הישן,
ושם ראיתי אותה.
אפילו מהגב, אחרי יותר מ 25 שנה- תוך שניה ידעתי שזו היא.

ניגשתי, חיבקתי, צחקנו, דיברנו 20 דקות,
ואפילו היינו שותים קפה אם לא הייתי כל כך…
מאוכזב.
הלכתי משם, ונשארתי לעמוד ברחוב המום.

האישה הזו הסעירה את עולמי?
היא היתה כל כך…
קטנה.

פיזית היא נשארה מרשימה.
אבל היא היתה קטנה מחשבתית ורגשית.
לא היו לה שאיפות מיוחדות לעתיד
והיא מעולם לא בדקה באמת מה היא יכולה להביא לעולם.
היא עשתה את מה שצפוי, מה "שאמורים" לעשות,
את מה "שנכון" ובטוח,
והיא היתה בת 46 משעממת ומשועממת.
מחכה רק לחופשה הבאה בחו"ל או לחגים,
או למשהו שיציל אותה מהוודאות של השגרה שהיא חיה בה.
היא חיה כדי להעביר את הזמן עד ליום חמישי בערב,
שאז תוכל לברוח מהעבודה ה"בסדר" שלה,
ומהחיים שהם "בסדר" והשגרה הסתמית, מלאה ברצף של מטלות.
ללא תשוקה, ללא ערך אמיתי בעולם, ללא התרגשות מהחיים.

איך אפשר לחיות ככה?
להרגיש ש 70% מהחיים שלך, יום ראשון עד חמישי-
הם רק זמן שעובר עד שנוכל לברוח לסופ"ש,
להרגיש שאתה חי חיי "כאילו",
ומתאמץ בכאילו, ועושה בכאילו,
ומקבל תוצאות של כאילו, ומימוש של כאילו.
בעיני זה פשוט נורא.
קיבלנו פרק זמן קצר מאוד לחיות את החיים האלו,
ואנחנו מבזבזים אותו על מחשבות של "מה היה אילו",
ופחד מכישלון ופחד שלא יאהבו אותי.

אנשים בסוף חייהם מצטערים על מה שלא עשו,
ולעולם לא על מה שכן.
בעיני אין בזבוז גדול יותר מזה.
כל אחד מאיתנו נולד עם תכונות מסוימות וחוזקות מסוימות,
שאם נשתמש בהן נחיה במימוש ובתשוקה.
הבעיה היא שכדי להשתמש בהן אנחנו צריכים לצאת מאיזור הנוחות,
להתמודד עם קושי ועם כישלון-
כדי להרוויח את הזכות והמיומנות להצליח.
ככה החיים האלה עובדים ואין דרך לנצח את התנאי הזה.

הבזבוז הנוראי הזה, תחושת הכאילו,
היא ההיפך מהצלחה, ולא משנה כמה אפסים יש לך במשכורת.
ההגדרה של הצלחה בעיני היא לקום בבוקר ולהתרגש מהיום הזה שמגיע,
מהידיעה שאני יוצר ערך בעולם וחי בתשוקה.
מי שלא עושה את זה- משלם באנרגיה.
אנרגיה יקרה, שהיא טעם החיים.
ואז אין לנו עוצמה להתמודד עם הקושי הזה,
וכל מה שאנחנו רוצים זה לברוח לסופ"ש או לחופשה.

בזבוז.

ביום שישי הקרוב יש בוקר כוח רצון שכבר מלא.
האירוע הבא אחריו הוא ב 7 בספטמבר.
זה יום שישי בבוקר,
קצת לפני ראש השנה.
ראש השנה הוא החג שבו אנחנו מסכמים מה עשינו עד כה ומהן התכניות שלנו לעתיד.
בדרך כלל לוקח לנו שבוע להבין שכלום מזה לא יקרה באמת,
וזה, כמו שכבר אמרתי- בזבוז.
שימו לעצמכם הבטחה לשנה החדשה שכבר אפשר לקיים.
ההחלטה שהשנה הקרובה לא תהיה בזבוז,
והשנה ניקח את עצמנו לרמה הבאה-
פיזית, מנטאלית, ריגשית-
ונחיה את החיים כמו שאמורים לחיות אותם,
ולא במחשבות של "מה יהיה אם?"

כדי שזה יקרה,
אני מציע יד לעזרה.
אני מדבר בבוקר כוח רצון על שיטה.
שיטה שאני משתמש בה שוב ושוב,
ועוזר לאלפי אנשים לחיות את החיים על פול גז קדימה,
ולא בניוטרל, בכאילו.
אני מלמד שם את השיטה,
ולא בכאילו ומסרים עקיפים,
אלא ממש – צעד אחרי צעד.
אז הרגע להתחייב לעתיד שלך הוא עכשיו,
וההרשמה ללמוד ממני היא כאן.
עכשיו הרגע להחליט אם אני צודק,
אבל יותר נעים להירדם עם המייל הבא או בפייסבוק,
או לעשות משהו בעניין- עכשיו.

http://hergelim-guide.ravpage.co.il/last12?ref=88fb

פוסט זה פורסם בקטגוריה בלוג- ממרשמלו למרתון. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.