פרק ראשון מתוך הספר: שמונה ימים- מסע לקילוף עצמי

ציקי גורן לא אהב את מה שראה מולו במראה.

בגיל 41, עם מפרצים בשיער שכבר הפכו מרֶמז למשהו שקשה לא לשים אליו לב,
הוא התחיל להיות דומה לאבא שלו.

מתי זה קורה, הרגע הזה שבו אנחנו הופכים להורים שלנו?
פתאום אתה תופס את עצמך אומר לילדים משפט כמו "ארוחת ערב – לא מול הטלוויזיה!" וקולט ששמעת מאבא שלך מאה פעמים בדיוק את אותו המשפט . ועדיין אתה אוכל מול הטלוויזיה.

פתאום הכרס הזו, המצח שנהיה גבוה מכפי שהיה.
אני באמת הופך לאבא שלי, הוא חשב.

גם כשלבש חולצה מגוהצת לפני שיצא לעבודה, יהיה המעצב שלה ממותג ויוקרתי ככל שיהיה, המגע הקריר של אבזם החגורה הלוחץ רומז לו שהבטן השטוחה של גיל 20 היא נחלת העבר.

הוא הניח שתי ידיים על כרסו וניסה לשטח אותה בכוח. ברגע שהרחיק את ידיו, הכרס קפצה מיד החוצה.

פעם הייתי די חתיך, הרהר בעצב. לאן זה נעלם?

לפתע נקרע ממחשבותיו הקודרות: המצגת!

ציקי העיף מבט בשעון וראה שהוא מאחר. בשלב הזה של הבוקר כל דקת איחור שווה לעשר דקות של עיכוב בפקק הנורא שמשתרע לאורך כל כביש החוף.

מאז שדנה עזבה עם הילדים נגמרו לו התירוצים הקשורים להכנות של הבוקר.

ההתמרחות מול הטלוויזיה עד שעה מאוחרת בלילה גרמה לו יותר מדי פעמים לפיהוקים אינסופיים מול המחשב בעבודה. גם ערן שאל אותו כבר פעמיים בחודש האחרון אם הוא ישן מספיק.

שוב הוא לא מוצא את המפתחות.

כרגיל, הם לא על השידה בכניסה.

הוא העיף מבט זריז על הרצפה מסביב. האופניים הקטנים של יעל – עם שלושה גלגלים, אינסוף כדורי רגל של יואבי, התיק שלו, ועוד כמה בקבוקי בירה ריקים שעומדים מוכנים למִחזור.

נו, איפה המפתחות המחורבנים האלה?

ציקי איתר את הצרור שלו על הרצפה בין כל החפצים האחרים, ודילג במדרגות עד דלת הכניסה של הבניין בקפיצות של שלוש.

כרגיל, ביציאה מיקנעם היו פקקים.

ובכלל, כמו בכל בוקר, נראה שכל תושבי ישראל מתים על זמן האיכות שלהם בחניון הענקי שנקרא "כביש החוף".
למה אני ממשיך לגור כאן? שאל את עצמו. פעם חלמנו על בית צמודֿקרקע במושב, אבל הבית נשאר אצל דנה, ואני, עם מה שנשאר לי מהמשכורת,  גר ברב ֿקומות בחלק הפחות מוצלח של יקנעם עילית. החלום על בית עם גינה נראה כמו זיכרון רחוק.
חלום שתגשים דנה, אולי.

הפרויקט של הצוות שלו אמור לעבור הצגה ראשונית מול מנהל צוות הפיתוח וציקי ידע שהוא מאחר. בעוד כמה דקות יתחילו לשאול איפה הוא, ויתחילו הטלפונים…

המכונית שלפניו זחלה בקצב איטי להחריד במקום להיצמד לזו שלפניה. ציקי צפר בזעם וניסה לעבור לנתיב השני.

כמובן, אף אחד לא נותן להשתלב… עולה לך כסף? נו!

ציקי ניסה לתפוס את מבטה של הנהגת שהרכב שלה עמד במקביל לרכבו ולבקש שתאפשר לו להשתלב בנתיב שלה. היא לא הסתכלה לכיוונו, וההתעלמות שלה ממנו נראתה לו מכוונת ומופגנת.

הוא צפר לה צפצוף קצר.

התעלמות.

הוא צפר שוב, והפעם הוסיף קללה.

התעלמות.

ככה? סבבה!

ציקי סובב את ההגה כך שפגוש המכונית שלו כמעט נגע בשלה מהצד. היא העיפה בו מבט וסימנה בידיים: מה אתה רוצה?

מה אני רוצה? שתמותי. מה אני רוצה… כאילו היא לא יודעת.

ציקי נדחף בכוח לנתיב של הנהגת שצפרה לו בזעם ונדבקה לפגוש האחורי של רכבו, כאילו רוצה לנקום ולהתנגש בו. מה? מה את רוצה? צרח לעבר המראה האחורית, מנופף ידיים בזעם.

45 דקות ארוכות לאחר מכן, ציקי, מרוט לגמרי, החנה את היונדאי שלו בחניון הרחוק, על חניית העפר. כמובן שלא נשאר לו מקום בחניון הקרוב. הוא היה עצבני, מזיע למרות המיזוג המקפיא ברכב, והחולצה המגוהצת שלו נראתה הרבה פחות טוב מכפי שנראתה לפני שעה.

הוא חטף את התיק מהמושב האחורי, טרק את דלת הרכב, ורץ לכיוון המשרדים.

רבאק, תשע וחצי בבוקר ואני כבר מצטער על היום הזה, חשב תוך כדי הליכה מהירה..

מיד כשנכנס לתוך מתחם המשרדים לחשה לו גליה הפקידה שישבה ליד שולחנה בכניסה: רוץ, הם כבר התחילו!

ציקי רץ לחדר הישיבות, מבין שקפה לא יראה הבוקר.

הוא התפרץ חסר נשימה לתוך חדר הישיבות. ערן, הבולדוג הזה, כבר התחיל את הישיבה. לא חיכה לו ולא התקשר כמובן. כלב, נו.

ציקי התיישב במקום הפנוי ליד נאור. מה הפסדתי? לחש לו.

לפני שהספיק נאור להוציא מילה, הבחין בו ערן הבולדוג ממקומו ליד הלוח: גורן, נחמד מצידך שהצטרפת. תכננתי להתחיל מהמצגת שלך, אבל לוח הזמנים שלנו לחוץ מדי בשבילך, אני רואה. אתה מוכן?

ציקי קילל בלב. כמו לבולדוג, לערן היה חוש ריח מאוד מפותח לקלוט את החולשות שלו. ציקי ידע: כשתתחיל הדמנציה להכות בו, בטח בעוד עשר שנים מהיום, ערן יעמוד לידו ויצלם אותו מזיל ריר. על פניו של ערן יהיה מבט מאוכזב, כרגיל באינטראקציה ביניהם.

ערן התקרב ונעמד ליד ציקי, מושיט לו את מעביר השקפים.

ציקי פתח את הלפטופ. כמובן, דווקא עכשיו מצא המחשב את הזמן הכי לא נכון להתקין עדכונים ממיקרוסופט.

סססעמק…
ערן הבולדוג הביט על המסך מעבר לכתפו של ציקי. זמן טוב מצאת לשחק, גורן, הוא סינן.

היה לו מבט כזה על הפנים, שציקי כבר התרגל לראות. מבט של 'אני מאוכזב, אבל למה בכלל אני עוד ממשיך לצפות ממך למשהו?'

ערן חתם את הישיבה בלי להעלות את המצגת של ציקי. אוףףףףףףףף.
ציקי הלך לחדר שלו, וכשפתח את המחשב כבר חיכה לו מייל מהבולדוג. מייל עם סימן קריאה אדום, שמעיד על כך שערן גבוה ממנו בסולם ההיררכי ולכן יש להתייחס למיילים שלו כאילו הם הדיבר ה – 11.

"גורן, אני מצפה ממך לקבוע מחדש ישיבה כשתגמור עם המשחקים. אנחנו בלחץ לשחרר את הגרסה, וכל רגע חשוב. אני לא יודע מה עובר עליך בזמן האחרון, ואולי בעצם בחודשים האחרונים, אבל אני צריך שתתעלה מעל זה.

התחייבנו לגרסה מוכנה ביום שני, ויש לנו עוד דרך ארוכה. שגית יוצאת היום מוקדם לחתונה, ומחר כבר שישי. אני לא רואה איך נוכל לברוח מעבודה בסוף השבוע כאן."

ציקי קילל שוב. מחר שישי, והוא אמור לאסוף את הילדים, זה סוף השבוע שלו איתם.
הוא יצטרך לעשות שוב את השיחה הזו עם דנה.

בלב כבד הרים את הטלפון.
איך זה שפעם הייתי מתרגש לפני שהייתי מתקשר אליה?
היום ההתרגשות התחלפה בלחץ קל. ציפייה מתוחה לטונים שיתרוממו בכעס.
גם דנה הייתה תמיד מאוכזבת ממנו.

זה נראה כמו דפוס שמתחיל לחזור על עצמו בכל מקום ועם כל אחד.

עוד פעם להחליף סופי שבוע? רטנה. יש לנו הסכם, ציקי. כל סוף שבוע שני. אתה תצטרך להסתדר. אני יוצאת עם ג'ו לצימר בצפון, ולא אבטל בגללך שוב.

ג'ו?

ציקי הרגיש את הטורים עולים.

ג'ו? כשהוא למד איתנו קראו לו יוסי.

יוסי!
את לא מרגישה כמו מטומטמת לקרוא לו ככה?
הוא ממש שמע אותה סופרת בלב עד עשר, מנסה לא להתפוצץ עליו בחזרה.

מאז הרילוקיישן לבוסטון הוא התרגל לג'ו, אמרה דנה. ציקי, אנחנו לא נשואים יותר. יש לי חיים וגמרתי להיכנע לתכתיבים מהעבודה שלך. חוץ מזה, נשמע לי שעוד לא השלמת עם העובדה שיש לי מישהו וטוב לנו. תתבגר, ציקי. למה אתה לא יכול לשמוח בשבילי?

היא עצרה לרגע, והמשיכה.
ובכל מקרה, זה לא עניינך מה אני מתכננת. זו השבת שלך, ואני מצפה שתאסוף את יואבי ויעל בזמן, ולא כמו לפני שבועיים, כשקיבלתי טלפון מהגננת שיעל נשארה אחרונה בגן.

אוף. היא כזו כלבה! חשב ציקי. שתתחתן עם ערן הבולדוג, יותר מתאים לה.

הוא ניתק את הטלפון. לפחות לא צעקה עליו. הייתה רגועה, יחסית.

הוא הטיח את הטלפון בזעם על ערימות הדפים שכיסו את שולחנו.

ציקי העיף מבט לרצפה. הנעליים שלו עדיין היו מכוסות בעפר מהחניה הרחוקה. הוא ניסה לחשוב איפה יש מגבונים לנקות את הנעליים, אבל מחשבה אחרת הגיעה, כמו ענן שמכסה את השמש.

14 שנים מוקדם יותר. הדשא הגדול באוניברסיטה.
ציקי ויוסי, סטודנטים בשנה ב, יושבים שעונים אל גדר האבן, שותים קולה ומסתכלים על  הבנות החדשות, סטודנטיות שרק הגיעו לשנה א. ניכר בהן שעדיין אינן מבינות את הדינמיקה. מסתובבות שם לבד, מחפשות מישהו מוכר כדי לא להרגיש בדידות נוראית כזו בין כל החבורות שמסביב.

קלוט את זאת, סימן לו יוסי.

ציקי קלט. היא הסתובבה על הדשא, מחפשת מקום לשבת. עם מבט תוהה וטועה בעיניים. בטיֿשרט וג'ינס, כמו שרק הבנות שבאמת מבינות יודעות ללבוש. חולצה ירוקה וצמודה לגוף מדהים. ללא ספק, ציקי היה מעוניין.

מאיפה היא? שאל את יוסי.

נדמה לי שראיתי אותה באחד התרגולים. אני חושב שקוראים לה דנה. אני אבדוק לך.

תבדוק, תבדוק.

ציקי לא הצליח להוריד ממנה את העיניים.

 

עוד יום מרגיז ויותר מדי ארוך נגמר. החניון היה ריק לגמרי כשציקי נכנס למכונית שלו. בקושי החזיק את העיניים פקוחות.

הוא נכנס למיטה בדיוק בשעה שתיים בלילה, אבל לא נרדם.

מחר הילדים אמורים להגיע אליו. הוא תמיד שמח כל כך לפגוש אותם, אבל הם מאבדים עניין מהר.

בלי המסכים שלהם – הם אבודים.

באמת נורא קל לתת להם לשבת מול המחשב או הטאבלט. בלי צורך לדבר עם אף אחד מהם. או אולי בכל זאת לנסות ולשמור על הסבלנות שלא להתפוצץ עליהם אחרי הבקשה החמישית ללכת ולצחצח שיניים? אבל למרות הגעגועים והאהבה, הוא כבר ידע שלא תהיה לו טיפת סבלנות אליהם בפעם השנייה שיעלי לא תסכים להמשיך לאכול כי הרוטב של הסלט נגע בפסטה, או שטות אחרת שילדים מוטרדים ממנה כל הזמן.  הוא רק חיכה לרגע שהם ילכו לישון וישחררו אותו לשבת עם הטלפון ולהעסיק את המוח בכלום.

ככה החיים אמורים להיות? ואם לא, איך הם אמורים להיות?

טירוף ולחץ כל היום, יוסי הנבלה שוכב עם אשתי, אני לא מעניין את הילדים, ולמרות שיש לי עבודה טובה בהיי טק – המינוס שלי בבנק רק הולך וגדל.

ציקי שם לב שגם יוסי קיבל אצלו כינוי חדש: יוסי הנבלה. ג'ו עאלק!  ג'ו!!!

השינה התרחקה ממנו לחלוטין. רק העצבנות והתסכול היו שם, לארח לו לחברה עד שלבסוף נרדם, מקיץ שוב מצלצול השעון אחרי פרק זמן שנדמה כמו חמש דקות שינה בלבד.

ציקי גרר את עצמו בקושי לחדר האמבטיה והביט במראה. שוב לא היה מרוצה ממה שראה מולו. יכול להיות שאני מתדרדר ממש ברמה יומית? תהה לעצמו.

כעבור שש שעות של עבודה על הגרסה החדשה ציקי ידע שהם יספיקו לשחרר את התוכנה החדשה בזמן. הוא התחנן לשגית שתסיים את העבודה בלי שהוא יצטרך לעשות עליה עבודת שמרטפות, וכרגיל – הגיע לגן של יעל בשנייה האחרונה.

היא עמדה ליד הדלת, מחכה לראות פנים מוכרות, בשעה שהגננות כבר מרימות את כל הכיסאות לפנות את הרצפה לשטיפה.
הבעת הקלה התפשטה על פניה של הילדה. היא רצה אליו בשמחה וחיבקה אותו: אבא!

שמחה וגעגוע מילאו אותו, והוא חיבק אותה כשדמעות מציפות את עיניו.   היה לה ריח של ילדוּת. של משהו תמים. החיוך המלאכי שלה מבין התלתלים פירק ממנו את כל הלחץ.

הוא רצה להמשיך לחבק, אבל עזב כשהרגיש שהיא מנסה להשתחרר מזרועותיו.

מה את רוצה לעשות? שאל אותה בשעה שהלכו משם לבית הספר של יואבי.

לשחק איתך! אמרה. אבל… עכשיו יהיה לך זמן אליי, או שאתה שוב פעם צריך להיות בטלפון כמו תמיד?

 

אהבתם את הפרק?

יש עוד הרבה כאלו בספר, ובחלקם הגדול הם מכילים כלים חשובים ויעילים לשנות את החיים.
אני מריץ כרגע קמפיין למימון המונים כדי להוציא את הספר לאור,
וכל אחד מכם יוכל לרכוש ספר או מתנות נוספות.
אשמח שתרכשו את אחת המתנות ותסייעו לי להגשים את החלום-
ותיהנו על הדרך מספר אדיר.

הקליקו כאן כדי להשתתף בקמפיין

 

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה בלוג- ממרשמלו למרתון. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.