מחסום פסיכולוגי

בדיוק סיימתי אימון אישי עם איש לא צעיר, שחולם לעזוב את עבודתו כשכיר בגיל 60 ולהקים חנות לממכר דגי נוי בלבד (הערה- כל פרטי המאומן שונו, אך רוח הדברים נשמרה). הילדים שלו עצבניים, אישתו חושבת שהוא מטורף. לעזוב את העבודה כמה שנים לפני הפנסיה? אם תיכשל, מי יתן לך עבודה? אתה הרי לא איש צעיר!

אבל חברנו המשותף נחוש. חבל לו לבזבז אפילו יום נוסף כשהוא לא מגשים את חלומו. כמאמן, אני לא מביע דיעה, רק מוודא שהוא בודק את כל האפשרויות ואת הסיבות האמיתיות לעשות את המעשה.

המפגש איתו גרם לי לחשוב ולהיזכר באחד הסיפורים הכי מעניינים ששמעתי.

עבור אצנים למרחקים בינוניים, ריצת המייל (MILE=1.6 ק"מ) נחשבת לסימן דרך. במשך שנים רבות ניסו אצנים לרוץ אותה בפחות מארבע דקות. לרדת מזמן של ארבע דקות של ריצה עבור המרחק הזה, משמעותו לרוץ ספרינט אימתני לאורך כל המרחק. שום אצן, ולו גם אצנים שזכו במדליות זהב באולימפיאדות לא הצליחו לעמוד במשימה.

בשנת 1945 הצליחו כמה אצנים להגיע לאזור ה- 4:05 דקות, אבל מעולם לא הצליח מישהו אפילו לגרד את מחסום ה- 4 דקות מלמעלה.

רופאי הספורט חקרו וקבעו שריצה של ארבע דקות למייל היא לא אפשרית מבחינה אנושית. מעבר ליכולתו של האדם- נניח כמו לרדת מ-9 שניות לריצת מאה מטר. פיזית לא אפשרי. מחוץ לגבולות הפעולה של האדם.

דורות של אצנים כבר הפסיקו לנסות. זה פשוט היה בלתי אפשרי.

עד שהגיע רוג'ר בניסטר.

בניסטר היה סטודנט לרפואה ורץ חובב. הוא אפילו ייצג את בריטניה באולימפיאדת הלסינקי ב- 1952, אבל שם הפסיד בחצי הגמר בריצת 1500 מטרים.

אחרי האולימפיאדה, בניסטר החליט שמטרתו לשבור את מחסום ה- 4 דקות למייל. הוא התאמן אצל טובי המאמנים בעולם, וניסה כל טכניקת אימון שיכלו ללמד אותו, אבל הגיע עד לרמה של 4:04 דקות בלבד. בלתי אפשרי, כבר אמרנו?

בניסטר התמקד באספקט הפסיכולוגי של הריצה. הוא היה אתלט עם ניסיון, והכשרתו הרפואית גרמה לו להבין שאין באמת מניעה משבירת המחסום. הוא החליט להתחייב.

ב 6 במאי 1954, באיצטדיון של אוניברסיטת אוקספורד, בניסטר התחייב על הצלחה. אלפי צופים מילאו את היציעים, ובניסטר נתן את כל מה שהיה לו ושבר את המחסום. הוא סיים את הריצה ב 3:59.4 דקות.

46 יום לאחר מכן, שבר את השיא גם האוסטרלי ג'ון לנדי שקיצץ ממנו עוד שתי שניות.

מאותו רגע התחיל מבול. כל אתלטי העילית שברו את השיא שוב ושוב. בשנות ה-60 כבר אלופי ארה"ב לבתי ספר תיכוניים ירדו מ-4 דקות. היום השיא עומד על 3:43 דקות.

מה אנחנו לומדים מכך?

ברור בראיה לאחור שריצה כזאת בהחלט היתה בטווח יכולתו הפיזית של האדם. הבעיה היתה מנטלית.  אף אחד לא האמין שזה אפשרי. מהרגע שהוכח שהמחסום הוא פסיכולוגי בלבד, הוא לא היה מחסום יותר, וכמעט כל אצן שמכבד את עצמו הגיע למקום שרק לפני רגע היה לא מושג. למעשה, המקום הזה הפך לסטנדרט.

עם המאומן שלי מתחילת הסיפור, חלקתי את המשל, ואת הציטוט המפורסם של רוג'ר בניסטר (בתרגום חופשי שלי):

"מי שדוחף את עצמו קדימה חזק יותר ברגע שהמאמץ הופך לכאב, הוא זה שינצח"

אשמח לשמוע מה אתם חושבים.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה בלוג- ממרשמלו למרתון. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.